נשאר בפוקוס

ראיון עם פרג' במוסף שבת של מעריב- 26.4.13

מאת אייל לוי

אין תל אביבי שלא מכיר את אימפריית הצילום של פרג' ברחוב דיזינגוף פינת ארלוזורוב, לב העיר שמסרבת לישון. זו אבן דרך שקיימת כבר קרוב ל-45 שנה. נפגשים לידה, מצטלמים בתוכה. האיש הוא אגדה חיה, למרות שחנויות הצילום קיבלו מכה רצינית עם המהפכה הדיגיטלית: אין אחד שלא מצלם עם האייפון, וכבר לא מפתחים כמו פעם.

"אתה לא יכול לעצור את הקדמה", פרג' מסרב להתלונן. "אבל דבר טוב גורר גם דברים לא טובים. אנשים הפכו לקרים. חסרי מאמץ. נכון שהצילום הפך לנגיש גם למי שלא אחז מצלמה מימיו, לא צריך לכוון מרחק, יש פוקוס אוטומטי ולא צריך לבדוק אור. לא צריך לפחד לגמור פילם אחרי 36 תמונות. אבל איבדו את החום ואת המתח, וזה מה שהיה יפה בצילום האנלוגי.

"ובכלל, היום התמונות לא קיימות. הן במחשב או במצלמה – אז האמא לא רואה והסבתא לא רואה, ובשבת כשבאים החברים אין אלבום להציג. אין יותר מצב שכל אחד רב עם השני מי יסתכל קודם. צילמת את הילד, והוא היום חייל. שמרת אלבום בבוידעם, אבל שמרת. לחום של למשש תמונות ביד אין תחליף. אין, אין, אין. אני אומר עשר פעמים 'אין' כדי שיבינו".

ישבתי עם פרג' באימפריה שלו. בנותיו רויטל ושלי מסייעות בעסק מאז שסיימו צבא, לפני יותר מ-20 שנה. אמנם פחות מפתחים מפעם, אבל עדיין יש קליינטורה קשה שמסרבת לנטוש.

אבל מי הקליינטים?

"כל מיני. אתמול באה סבתא אחת עם שתי נשים. אמרו לה שאני עסוק, אז היא שאלה אם היא יכולה לומר שלום. קראו לי מהמעבדה והיא שאלה אם אני זוכר אותה. צילמתי שני מיליון אנשים, אני לא אטעה אם אגיד 'אני חושב שצילמתי אותך'. היא אומרת 'אדון פרג', אתה רואה את הבת שלי? צילמת אותה לפני 30 שנה כשהיתה בת 6, אחרי זה בבת מצווה, אחרי זה כשהתחתנה, וזאת הנכדה שלי. ועכשיו אני הולכת להראות לך משהו'. הוציאה מהתיק אלבום שזיהיתי, אני עיצבתי אותו. היא אומרת 'זו אני כשהתחתנתי לפני 57 שנים'. התחבקנו. לא מספיק שאתה עושה עבודה טובה, אתה צריך להיות גם בן אדם".

פרג' עבר הכל בצילום.  הוא היה עוזר לצלם של מלך עיראק בזמנו, צילם עם נגטיבים מזכוכית. אין סוג פילם שהוא לא מכיר. "בתחילת שנות התשעים נכנסו בארץ לפיתוח קרוב ל-12 מליון פילם בשנה", הוא מדהים עם נתון מפעם. "לנו היה חלק גדול, כי הפכתי במהירות לראשון שפיתח 'מהיום להיום'. זה הפך למטבע לשון. אבל הירידה היתה דרסטית. אם מישהו היה מפתח אלף תמונות ביום, הוא ירד למאה. אי אפשר להחזיק מעמד. יותר מחצי מעסקי הצילום נסגרו. אבל בשנה אחרונה חזרו לפתח. אם אתה שואל אותי, האנלוגי לא מת. אני החלטתי מזמן שאני לא קובר אותו. השארתי את מעבדת הפיתוח מתפקדת, הפעלתי מדי יום את המכשירים כדי שלא יתקלקלו. היום נכנסים יותר מעשרה קליינטים ביום עם פילם- וזה המון".

ומה יהיה בעוד חמש-עשר שנים?

"עשר שנים זה הרבה, אבל תוך חמש שנים יישארו אלה שיעסקו מבחינה מקצועית בצילום. למרות הסמארטפונים והציוד הנגיש, הצילום כמקצוע לא ייעלם לעולם".

כדי להחיות את הצילום ולהחזיר אותו לימיו הגדולים החליט פרג' לחרוג ממנהגו, והשנה, במקום להציג את יצירותיו בגלריה שנמצאת במקום, הוא מאפשר ללקוחותיו לבוא לידי ביטוי. נותן להם כבוד ומקום. לו"ז התערוכות, אגב, סגור עד סוף השנה.

"אני לא עוצר את עצמי ויש לי עוד יתרון", החמיא למותג, "אני לא יודע ללכת שמאלה וימינה. אני קובע נקודה באופק והולך אליה עם כל הסלעים והקוצים בדרך, והכי חשוב – לא שוכח מאיפה באתי. "אלה שנחים, מתים מהר. מתים משעמום. אני יכול לקבל חמישה או עשרה מיליון ולשבת על יאכטה, אבל אני רוצה לבוא לכאן בבוקר ולדבר עם האנשים, לצלם. אין יותר טוב מהרגע שאני מכין את הקפה בשבע וחצי ויושב על תוכנית העבודה. לא מחליף את זה בעד שום הון שבעולם. גם לא בעד בריז'ט בארדו או החוף של קופקבנה. זו הסיבה שאני מחזיק מעמד בלב לבה של תל אביב, במקום הכי יקר, ובענף שקיבל את המכה הכי קשה. אני אהיה פה עד יומי האחרון. על גופתי המתה".